Cinco para mi

היוש,

ביום רביעי הגענו לחוף הים של כרמן (פלאייה דל כרמן). גם כאן (כמו בקוזומל) התחביב של התייר האמריקאי זה לפרק ארגזים של שטרות ירוקים. השדרה החמישית היא המרכז התיירותי- מדרחוב עצום לאורך מספר קילומטרים עמוס בפאבים, בתי קפה, גלידריות, חניות מזכרות, מסעדות ודיסקוטקים. בנוסף לזה, על השדרה החמישית ניתן למצוא קניון מפגר עם כל המותגים שאתם רק יכולים לחשוב עליהם ותיירים מעמיסים שקיות קניות על גבי שקיות. אגב הקניון פה לא רואה הרבה קניונים בארץ (כן, כן, כולל קניון לב חדרה...). בניגוד לקוזומל, פה המרכז חי יותר עם אווירה צעירה יותר, אז התחברנו יותר. לא שאני רומז שאנחנו צעירים או משהו כזה, אבל רק לידיעתכם יצאנו פה למסיבה ואפילו נשארנו ערים אחרי 12 בלילה... הא! מי צעיר עכשיו? חיים על הקצה.

בחמישי יצאו לטייל לעיירה קטנה בשם טולום. שכרנו רכב עם עוד זוג ישראלים חמוד שמסתבר שמה שעושה להם טוב על הלב זה קניות. אבל לא בקניון. בסופר. אוקיי..., כבר שמעתי על כאלה שלא סובלים, ואפילו נהנים מקניות בסופר, אבל מפה ועד להצטלם עם הסחורה של האננסים?! מה קורה לאנשים? לאן העולם מתדרדר? נו, כל אחד ושריטה שלו. עשינו קניות שיהיה לנו מה לאכול בהמשך היום וכשסיימנו יצאנו לטיול. בדרך עצרנו בסונטה אזול, שזה סוג של לגונה כזאת עם מים מתוקים, צלולים ושקופים לגמרי, בצבע תכלת. שם עשיתי את הפיש מסאז׳ הראשון בחיי ואני חייב לציין שזה היתה חוויה נעימה מאוד. העובדה שזה היה באופן טבעי ובלי שהייתי צריך לשלם על זה 20 דולר כמו במרכז פלאייה, תרם גם כן לחוויה. משם המשכנו לחוף הים של טולום, שם עשינו פיקניק על החוף עם המצרכים שקנינו בסופר ועם התמונה של האננסים. החוף היה קצת מאכזב עקב סחף מטורף של אצות. נכנסתי למים, יצאתי עם פאה. משם המשכנו לאקומל לעשות שינרקול עם צבי ים וחזרה למרכז פלאייה.

בימים האחרונים אנחנו מתקשים ליהנות במלוא מובן ההנאה מכיוון שהדכאון מהחזרה לארץ עושה את שלו. לפני כמה לילות אפילו התעוררתי מסיוט שהיה לי. חלמתי שאני עם סנדלי שורש ושאני רוצה להחליף לכפכפים, אבל התיק שלי רחוק ממני... התעוררתי בבהלה, אבל אחרי שהבנתי שזה רק חלום, נרגעתי והצלחתי לחזור לישון.

זהו, בפלאייה דל כרמן הספקנו בעיקר לנוח, לאכול טוב ולהתאושש מכל הטיול הקשה שהיה לנו בחודש האחרון. היום אנחנו כבר עולים על מטוס חזרה הביתה, ואם לטייס משנה לא יהיו נטיות אובדניות, אנחנו ננחת בשלישי בבוקר בבן גוריון. כנראה שהזדקנתי אם אני חוזר לארץ בלי איזה מחלה טובה, התהפכות עם טרקטורון, סלטה עם אופנוע ים או כל חבלה אחרת. אני מניח שיהיה לי ממש משעמם בארץ בלי להתעסק עם הטפסים של התביעות ביטוח... מה לעשות, זה מה יש... העולם שייך לצעירים.

היו שלום, תהיו טובים ונתראה בארץ הקודש בקרוב. שלכם, דורון.

אמריקה ולא המרכזית

אחרי כמעט שבוע באיסלה מוחרס הרגשנו שהשגרה וסדר היום הקבוע שלנו, שוחקים אותנו. אז ארזנו את החפצים שלנו ויצאנו לאי קוזומל. כשירדנו מהמעבורת היה כתוב ״ברוכים הבאים לקוזומל״, אבל זה הרגיש יותר כאילו הגענו לארצות הברית.

מכל בר אפשר לשמוע מוזיקה רועשת מידיי של נירוונה, בלאק אייד פיז, ביונסה או קריסטינה מגעילרה. המקומיים מדברים איתך בדולרים וגם מקבלים דולרים- פה אין צורך אפילו לטרוח להמיר את המזומן שלך לפסו מקומי. טונות של חנויות מזכרות, חנויות תכשיטים, יהלומים ומותגים. רולקס, קרטייה, גוצ'י, מוצי, פוצי, לקוסט, KFC, פיצה האט, מקדונלדס, בקיצור- אמריקה (ולא בקטע טוב...). תיירותי שבא להקיא- המוני המונים של תיירים אמריקאים. ומסתבר שחלק מהמטיילים האמריקאים יכולים להיות לא פחות מגעילים מהישראלי המכוער. שיכורים שמנים וקולניים שחושבים שמגיע להם הכל. איכס. אבל לא זאת הבעיה האמיתית פה...

האי קוזומל הינו האי הכי גדול במקסיקו וידוע (למטייל הישראלי בכל אופן) כיעד שופע אטרקציות. שחיה עם דולפינים, אופנועי ים, צלילות, טיולי סוסים, שנירקולים, סיורים למפעלי טקילה, פיינטבול, טרקטורונים ועוד ועוד ועוד. הבעיה היא שכשתשעים אחוז מהתיירים פה הם אמריקאים שזורקים פה שטרות ירוקים לכל עבר כמו זבל, המקומיים מבינים מהר מאוד את הפוטנציאל הרווחי. יוקר המחייה פה ובעיקר האטרקציות לא זולות בכלל. למשל, בשביל לבלות 10 דקות עם דולפין (מאולף), תצטרכו להיפרד ממאה יו.אס דולר. רוצים גם דיסק עם תמונות (שלכם עם הדולפין)? נא להיפרד מעוד 70 דולר. הממממ... כן, לא תודה. אתם רואים, לא רק בארץ יוקר המחייה לא מאפשר לחיות כמו בני אדם. למה אתם סתם מתבכיינים?!

בכל מקרה זאת הסיבה העיקרית לזה שעד לפני כמה שנים המטייל הישראלי ויתר על התענוג להגיע לכאן. ואז בית חב״ד נכנסו לתמונה והתחילו לסדר פה הנחות לישראלים. מה לעשות, יהודים נשארים יהודים... עכשיו כל מה שנשאר לעשות, זה להסביר למקומיים שאתה לא אמריקאי, אלא ישראלי, והמחירים (לפחות בחלק מהמקרים) יכולים להיחתך אפילו בחצי. הזוי, אבל עובד.

האטרקציה הראשונה שעשינו פה זה לקחת סיור שנירקולים לשלוש נקודות שנירקול שונות. בחלק הראשון יורדים מהסירה ובעצם משנרקלים (משהו כמו שעה) מנקודה אחת עד לנקודה השניה. בחלק הזה ראינו להקות דגים מטורפות, אלמוגים ואפילו 3 צבי ים ענקיים. בנקודה השלישית המים מאוד רדודים, בלי אלמוגים, אבל עם מלא כוכבי ים גדולים. מדליק לאללה. הקטע המגניב באמת, שגם יצא לנו לראות כריש תינוק! היה שווה.

ביום שבת יצאנו לעשות סיבוב באי עם זוג ישראלים חמודים ומצחיקים שהכרנו פה. שכרנו קטנועים ויצאנו לדרך. לאחר זמן קצר התברר שהבחורה היא בעצם נסיכת התמונות. ״מאמי תעשה לי תמונה פה, תעשה לי תמונה שם, עכשיו לאורך, עכשיו באלכסון, עכשיו עם שיער פזור, עכשיו מול השמש, עכשיו עם הים, עכשיו עם הרקע של המלון, עכשיו עם הרקע של השירותים, עכשיו בלי רקע בכלל, עכשיו תסגור את המצלמה ותצלם, עכשיו תצלם בלי לסגור, עכשיו תצלם בלי לצלם״. הורסת. (בעיקר את הבריאות של החבר).  לצערו של הבחור, היה לו גם Go-Pro, ככה שהוא נאלץ לצלם בכל החזיתות- באויר בים וביבשה. אין ספק שהוא עובר כאן תקופה לא פשוטה. א.א, אם אתם קוראים את השורות האלה, נא לא להיעלב- אנחנו אוהבים אתכם כמו שאתם (סמיילי קורץ).

למחרת נסענו ל- Passion Island (אי התשוקה). אנשים נוסעים לפה גם בגלל שהחופים באי מאוד יפים, ואכן היה יפה מאוד... אבל הסיבה האמיתית שאנשים מגיעים לפה, זה בגלל שצילמו פה הפרסומת של קורונה וכולם רוצים להגיד שהם היו שם- אז היינו שם. עכשיו כולם יודעים. יופי. נכון עכשיו אתם אוהבים אותנו יותר? מרגש. (למי שלא מבין על מה אני מדבר- להלן הקישור לפרסומת: http://youtu.be/oRdbvGgPPiw). האמת היא שעכשיו, כשאני קורא את הפרטים על הסרטון ,כתוב שהוא בכלל צולם בחוף המערבי של מקסיקו ואנחנו נמצאים בחוף המזרחי... חוצמזה החוף שהיינו בו גם בכלל לא נראה כמו החופים בפרסומת... אתם מבינים איך עושים כסף? מאכילים את כולם שקרים... בכל אופן היה ממש כיף. הגענו ביום ראשון כשכל האי סגור בעצם- אין מסעדות, אין מוזיקה והכי חשוב- כמעט ואין אנשים. הבאנו איתנו מגש פיצה ממרכז קוזומל, קצת מים ויצאנו לדרך. החוף היה שקט ממש כמו חוף פרטי, מים צלולים בצבע טורקיז ושקופים לגמרי והים פלטה. למרות שהמים מאוד רדודים ואין בכלל גלים, יש ערסלים בתוך המים בשביל שלא נצטרך להתאמץ מדי בלנסות לצוף על המים. המקומיים פה מבינים עניין. מה שבטוח שזאת היתה הזדמנות טובה לברוח מהתיירים האמריקקים הקולניים. כשחזרנו המונית שהיתה אמורה לחכות, הבריזה לנו. זה היה דיי מעצבן בעיקר בגלל שתכננתי להספיק לחזור למרכז קוזומל לראות את המחצית השנייה של הסופר קלאסיקו. בפוקס, מקומי בדיוק יצא למרכז והסכים לקחת אותנו טרמפ בארגז של הטנדר שלו. (פלאשבקים לדרום אמריקה). איך שהגענו, קפצתי מהר מהטנדר ורצתי לפאב הראשון שראיתי. בום- גווווווול. 2-1 לברצלונה משער של סוארז. בול בזמן. מזל משמיים, או כמו שהרב יוסי מאיסלה היה קורא לזה- השגחה פרטית.

דבר נוסף שאתם צריכים לדעת על לקוזומל, שרק חלק מאוד קטן מהאי מיושב ובערך 90% ממנו משטח הוא ג׳ונגל פראי. סיבה טובה לצאת לטיול טרקטורונים בשטח. יצאנו. טיול של 45 דקות קשוחות במיוחד. כבר עשיתי כמה טיולי טרקטורונים, וזה באמת היה אחד הטובים. איילה כמובן פחדה לקחת טרקטורון לעצמה ולכן נאלצתי כל הטיול להיות מחובק חזק מידיי ולשמוע כל הטיול נוסח צווחני במיוחד של תפילת הדרך. כשסיימנו קלטתי שאני מזיע בטירוף, אבל רק במותניים (איפה שאיילה לפתה אותי).

את היום האחרון בקוזומל הקדשנו לספורט ימי. התחלנו באופנוע ים. במילה אחת- וואו. בשתי מילים- ואוו, וואו. בשלום מילים- אתם יכולים לנחש... איזה כייייייייייף! אין טעם להתחיל לתאר. מי שעשה מבין ומי שעוד לא עשה שיעשה. (לא רואה את הטיול טרקטורונים ממטר). ואז המשכנו לחוף אחר לעשות דבר שנקרא Flyboard שזה משהו שכמה שזה מסובך להסביר מה זה ואיך זה עובד, ככה זה כיף. כנסו ללינק לראות https://youtu.be/m4Bm3cs9TFo או שתחכו לתמונות- אדיר ממש.

זהו, זה הכל בנוגע אלינו ולקוזומל. מחר אנחנו ממשיכים בעצב רב לפלאיה דל כרמן- היעד האחרון שלנו במקסיקו ובעצם בירח הדבש כולו. עצוב, אבל משתדלים לא לחשוב על זה שאוטוטו חוזרים למקום הזה שנקרא ישראל ומאוד קשה לחיות בו. אנחנו עדין שוקלים לא לחזור. נראה.

דורון.

בחזרה לעתיד

וואי וואי וואי, אני לא יודע מאיפה להתחיל. אולי נתחיל בשלום- שלום. הגענו לעולם חדש מופלא (אגב שם של ספר מומלץ). שלשום העיר אותי תרנגול והיום בבוקר אכלתי ג׳חנון. אתמול היו על הכבישים סוסים ועגלות, היום מכוניות. במקום חדר עם מאוורר, מלון עם בריכה ואינטרנט. במקום יתושים שלא עוקצים, יתושים שכן עוקצים. במקום להסתובב 3 שעות לחפש איפה אפשר לקנות פאגינק בקבוק מים, 7eleven. בקיצור נחתנו במקסיקו. בחזרה לעתיד.

ירדנו מהמטוס בשדה התעופה בקנקון, נסענו באוטובוס, החלפנו למונית, אחר כך מעבורת והגענו לכאן- איסלה מוחרס (אי הנשים). אין ממה להתלהב, מדובר על פסלים של נשים, וגם הם נמצאים בקרקעית הים. מצד שני יש פה לא מעט נשים שהן לא פסלים... מצד שלישי אני רוצה לישון היום על המיטה ולא על הריצפה, אז אני אפסיק כאן. בקיצור איסלה מוחרס אי מושלם לנופש- ים קריבי, חופים מהממים, מסעדות, בארים, חיי יום וחיי לילה.

אבל לא הכל ורוד. עם הנופש מגיעים התיירים ועם התיירים מגיעים הישראלים. אחחח, איך ״״התגעגעתי״״ אל המטיילים הישראלים (זאת לא שגיאת כתיב, זה מרכאות כפולות). פגשנו את הקבוצה הראשונה בבית חב״ד. איילה כידוע אוכלת רק כשר ואחרי שבועיים של צמחונות בקובה, היה לה רק דבר אחד בראש- בשר. היא כמובן תיכננה בקפידה שנגיע לפה ביום שישי ושנעשה ארוחת שבת בבית חב״ד. לגיטימי. רק מה? עד שהתחילה הארוחה היינו מוקפים בחיילים משוחררים שמקשקשים שטויות בלי טעם ובלי ריח. למשל כששאלנו איזה מישהי על מקום שאנחנו מתכננים לטייל בו, קיבלנו את התשובה הבאה: ״אין לכם מה לחפש שם. לא היית שם, כן, רק שמעתי מאחרים, אבל אין לכם מה לחפש שם״. אתם מבינים? לא רק שהיא קבעה עובדה, היא פאקינג לא היתה שם בכלל! מדהים. רק בריאות. 

טוב דיי, מספיק. אחרי שבוע במקסיקו הבנתי שאני כבר רוצה לחזור לעבודה. מה אני צריך כל היום לשכב בכיסא נוח על החוף עם נוף לים הקריבי, עם עצי קוקוס ומים בצבע טורקיז? כל היום שייקים, קרפים, בירות... מי צריך את זה?! כל היום לראות שקיעות, בחוף הזה, בחוף ההוא, מהמרפסת בחדר במלון, מהמזרון ים. אוכל טוב, מסאג׳ים, שנירקולים שנ״צים. בשביל מה?! זה באמת מיותר. הכי טוב לחזור למשרד, לקרוע את התחת תשע שעות, לחזור הביתה גמור ולמחרת בבוקר לרצות לשבור את השעון המעורר על הקיר. אלה החיים! אחח, איך אני מתגעגע לשגרה... לשביזות של מוצאי שבת, לימים האלה שאתה אומר לעצמך- ״מה רק יום שני היום?! השבוע הזה לא זז...״. אתה מבינים, פה הכל עובר מהר מידיי. אתה לומד להעריך את זה שבעבודה הזמן לא זז. אבל אין ברירה, אנחנו תקועים פה במקסיקו עד הטיסה חזרה הביתה... נו, מיילא.

באיסלה מוחרס אפשר בקלות להתפזר, ולכן החלטנו לעשות לעצמנו פה סדר יום שיהיה קבוע וברור מאוד:

8:30- מתעוררים

9:00- ארוחת בוקר

10:00- ים

10:30- שייק

11:00- מזרון ים

12:00- מזמינים אוכל בים

15:00- חוזרים לחדר להתקלח

16:00- שנ״צ

18:00- מתעוררים משנ״צ

19:00- צופים בשקיעה

20:00- ארוחת ערב

21:00- מסתובבים ו/או יושבים לשתות

23:00- הולכים לישון

ביום שלישי יצאנו לבחור. החלטנו לשבור את השגרה הקבועה שלנו בשביל לשנרקל בחלק הדרומי של האי. לעומתכם בארץ, לנו היו רק שתי אפשרויות בחירה: טוסטוס או רכב גולף (רק לא ביבי). אחרי התלבטות קצרה החלטנו לבחור יאיר. אבל לא היתה אפשרות כזאת, אז בחרנו טוסטוס. יצאנו לדרך. אחרי 5 דקות הגענו. איסלה מוחרס הוא אי קטן ומאורך, בסך הכל 8 ק״מ מקצה לקצה, ככה שלא היו לי הרבה הזדמנויות להתהפך עם הקטנוע... אני הרכבתי את איילה מאחורה. היא אומנם חיבקה אותי ממש חזק, אבל הנחתי שזה בגלל שהיא אוהבת אותי... ככה או ככה הגענו לחלק הדרומי בשלום. ירדנו לחוף ועוד רגע חטפתי התקף לב. איילה דפקה כזאת צרחה כאילו מינימום סוף העולם הגיע. אני מסתכל עליה בשביל להבין מה קרה, והיא עם מבט מבועת מצביעה על איגואנה במרחק של 10 קילומטר מאיתנו. כנראה שגם האיגואנה חשבה שסוף העולם מגיע, עקב הצרחה של איילה, ומיהרה להסתלק מהמקום. כשסיימנו לשנרקל ארזנו את עצמנו ונסענו לאכול. העניין הוא שגם במסעדה שישבנו הסתובבו איגואנות. מסתבר שיש הרבה כאלה בחלק הדרומי של האי. איילה סיימה לאכול בעמידה על הכיסא וכשסיימנו המשכנו לדרכנו. עשינו סיבוב סביב האי, עצרנו לראות צבי ים ובעיקר נהיננו מהנוף והצבע של המים. באמת חופים מהממים.

כשחזרנו למלון התקלחנו ונשכבנו במיטה. הרגשנו שהגזמנו. הרבה יותר מידי פעילויות ליום אחד. אנחנו חייבים לחזור לשגרה שלנו... מכיוון שהשעה היתה כבר 17, תכננו שנ״צ מאוחר ואני רק התחברתי לשניה לאינטרנט לראות את תוצאות המדגם. אז חשכו עייני, הבנתי שהחודש זה ירח דבש, אבל מחודש הבא- ירח עוקץ. איך אלוהים, איך נתתם לו להיבחר שוב?! השארתי לכם בארץ משימה אחת פשוטה- להחליף את ביבי, אז למה? למההההה נתתם לו להיבחר שוב? אני משנה את דעתי, נראה לי שאנחנו פשוט נשאר במקסיקו... פתאום אני לא רואה סיבה טובה לחזור לארץ. נתראה כשתבואו לבקר.

נ.ב. עדי, גם הטלפון במקסיקו דיי יקר, את יכולה בבקשה להודיע לעידן שאני לא חוזר לעבודה? תודה.

להתראות,

דורון.

שהחיינו וקיימנו והגיענו ל- Wi-Fi הזה

בואנוס דיאס,

היום בבוקר העיר אותנו תרנגול. זה לא ממש היה בוקר, יותר קרוב לאמצע הלילה או לפחות לפנות בוקר (5 איי.אמ). מה שמפתיע הוא, שכבר עזבנו את הכפר (ויניאלס) והגענו לעיר- טרינידד. בהתחלה לא ממש שמתי לב, אבל כשיום אחרי יום אתה מתעורר עם קוקוריקו של תרנגול, כבר אי אפשר לפספס את זה. קובה מפוצצת תרנגולים בכל חור. ברחוב, בחצרות של אנשים, אפילו כשהלכנו יום אחד למלון (בשביל לשחות בבריכה) היו שם תרנגולים. בגדול אין לי בעיה עם בעלי הכרבולת, אבל כשהם מתחילים להתחרות עם השעון המעורר שלי זה כבר סיפור אחר. לכן החלטתי להרבות פה באכילת עוף, בתקווה שזה שיגיע לי לצלחת יהיה זה שעלול לנסות להעיר אותי למחרת בבוקר...

בכל אופן כמו שכבר הבנתם עזבנו את ויניאלס, אחרי חמישה ימים מהממים, בדרכנו לעוד שלושה ימים בטרינידד. החלטנו הפעם לוותר על האוטובוס ולחלוק מונית עם עוד שלוש בחורות איטלקיות שהכרנו. הנסיעה באוטובוס יכולה לקחת 9 שעות, כשבמונית אפשר לחסוך משהו כמו 3 שעות. שווה. מה שבטוח שהנסיעה ב״מונית״ (- רכב מקומי עם שלט טקסי על הגג) היתה חוויה בפני עצמה. הרכבים כאן מורכבים משלושה חלקים בסיסים: 1- מעטפת רכב משנות השישים ששום דבר לא באמת פועל מבפנים, לא מזגן ובטח לא מחוגי השעונים. 2- מנוע של טרקטור משנות התשעים שבעיקר עושה רעש אבל גם קצת סוחב. 3- (והחשוב מכולם) מערכת שמע סראוונד שכוללת רמקולים בכל חלקי המכונית, סאב-וופר, מסך (לראות סרטים או קליפים) ורדיו יותר משוכלל ממה שיש לי ברכב. כמובן שחגורות בטיחות זה אפילו לא בגדר המלצה מהסיבה הפשוטה ש...אין חגורות. נתיבים אומנם מסומנים על הכבישים בקובה, אבל מעבר בינהם לא קשור לעקיפת מכוניות אחרות, אלא בעיקר לדילוג בין בורות בכביש. כעבור 6 וקצת שעות הגענו לטרינידד.

ואז זה קרה, כידוע בשבילי טיול בלי איזה מחלה טובה ככה שתשבית אותי, זה לא טיול אמיתי. אני גבר של אתגרים, גבר שצריך לסבול בשביל להינות. במילים אחרות חטפתי קלקול קיבה. אויי קובה, את כזאת מצחיקה, חשבת שתוכלי לשבור אותי עם יום אחד של בחילות וכאבי בטן? אני, אם אני לא מתאשפז לשבוע עם סלמונלה, מתהפך עם קטנוע, פורק את הכתף באמצע טראק או דוחף 500 מיליגרם אנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום, אני לא חוזר לארץ. בכל אופן, אני מניח שלשמוע על חוויות מחדר הנוחיות פחות בא לכם, אז אני אחסוך מכם. (מי שבכל זאת מעוניין, שידבר איתי בפרטי יש לי הרבה מה לספר- על צבעים, מרקמים וניחוחות...)

אז אחרי יום שלם, שאת רובו ביליתי כאמור בשירותים, איילה הרגישה שהיא לא מסוגלת להישאר עוד בקאסה. לא, לא בגלל הריח. היום שבו לא הרגשתי טוב היה אולי היום המעייף ביותר לאיילה בטיול עד לרגע זה. ׳למה?׳ אתם שואלים, אני אסביר. קצב החיים הקובני, כזכור, עובד רוב הזמן בניוטרל. ובכל זאת הם חייבים להוציא איכשהו אנרגיה... איך הם עושים את זה? דרך הפה. מדברים. ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים ו-דיי! וואו, איזה חפיר. אוטוסטרדה של מילים ומשפטים שלא נגמרת. על כל נושא, בלי נקודה, בלי פסיק עם טעם, בלי טעם, צעירים, זקנים, אילמים, כולם. כל יום, כל היום. על שאלה פשוטה כמו ׳מה השעה?׳ המקומיים יכולים לתת לך פה הרצאה של יום שלם (יכול להיות שזה בגלל שעד שהם מסיימים את התשובה עוברת עוד שעה ואז הם צריכים לעדכן את התשובה...). בכל מקרה, אם נחזור לעניננו, אני הייתי מושבת בחדר ואיילה נאלצה להיות הדוברת ליום אחד. בדרך כלל אני עושה את זה, גם כי אני דובר חלקית את השפה וגם כי אני מסתדר טוב יותר בתחום החפירות. אגב, את המקומיים שיודעים פה אנגלית אפשר לספור על אצבע אחת. כל השאר לא מעניין אותם אם אתה מבין ספרדית או לא, הם כבר ידברו איתך. איילה חשבה שהיא מקבלת סחרחורת. מיד איך שהרגשתי קצת יותר טוב, יצאנו להתאוורר. החלטנו ללכת לטייל באזור עם מפלים ובריכה טבעית שאפשר להיכנס לשחות בה. יצאנו עם זוג ארגנטינאים מהממים שהכרנו בויניאלס ועוד שתי בנות מלונדון שהכרנו בקאסה שלנו. הארגנטינאים מסתבר יהודים שגרים בבואנוס איירס, יודעים מילים בודדות בעברית ואפילו לקרוא. אבל רק עם נקודות (כמו שהם קוראים לזה). כשסיפרתי להם שאני כותב בלוג הם היו בטוחים שאני ׳אלכלך׳ עליהם מאחורי הגב בלי שהם ידעו... אז דבורה ויואל- אם משהו הצליח לעזור לכם לקרוא את הבלוג הזה, בלי נקודות, שתדעו שאנחנו חושבים שאתם מהממים ואנחנו מחכים שתזמינו אותנו לביקור בארגנטינה! (עם עדיפות לחתונה שלכם + אסאדו כשר בחצר).

כשחזרנו מהטיול התיישבנו לאכול במסעדה שמדורגת מספר אחד ב-Tripadviser בטרינידד. במילה אחת- לא. בשתי מילים- לא משהו. האמת, גם לא ציפינו. זה הזמן להגיד את האמת על האוכל בקובה- ציון בינוני עד חלש מאוד. האוכל המקומי מסתכם באורז עם פריחולס (שעועית שחורה), יוקה (סוג של תפוח אדמה) וסטיק חזיר יותר יבש מהמדבר. ניתן למצוא במסעדות מסויימות אוכל סביר לתיירים, אבל הוא בטח לא מעניין. פסטה, דגים, מרקים, סלט... בסדר. האמת היא שאפשר ולפעמים גם עדיף לאכול בקאסה. אבל גם שם צריך לבדוק טוב טוב על מי נופלים. בקאסה בהוואנה היינו קרובים לזרוק על הסניורה את הצלחת. לעומת זאת בויניאלס סניורה ושמה לומינו, מתבגרת בת 73, הכינה לנו ארוחות מצויינות.

טוב זהו, לצערנו זה הזמן לסכם את השהות בקובה. נשארו לנו פה בסך הכל עוד  יומיים. היום הגענו להוואנה מסיינפואגוס (עיר קטנה שעה נסיעה מטרינידד) ומחר כבר עולים על מטוס בדרך למקסיקו. האמת היא שמאוד נהיננו פה, קובה מדליקה לאללה וכמו שהבטחתי התמונות יגיעו בקרוב. קיבלתי ביקורת על השפה הבוטה שלי מהפוסט הקודם אז אני אתנסח מחדש לטובת העדינים שבנינו- נא להתאזר בסבלנות. כפי שהבנתם מהכותרת, אינטרנט בכלל ו- Wi-Fi בפרט, זה מצרך נדיר.

צ׳או, נתראה במקסיקו.

דורון.

קובה ליברה

אולה אי ביינוונידוס א-קובה!

אחרי שבוע שלם בקובה עדין לא ברור אם התאקלמנו מהר מאוד לקצב החיים הקובני (שנע בין סלאו-מושיין לא נונ-מושיין אט אול), או שפשוט עוד לא התגברנו על הג׳אט-לאג ובגלל זה אנחנו ישנים בין 10 ל- 12 שעות ביום... טרנקילו.

ובכן לפני שנתחיל לדבר על קובה, נפצח בבעיה מתמטית עם נעלם-

מטוס יוצא מישראל לקובה. אחרי 4 שעות המטוס נוחת במדריד, יש המתנה של 4 שעות לטיסת ההמשך + שעה וחצי איחור + 10 שעות טיסה נוספות מהיבשת האירופאית לשכנתה האמריקאית (במקרה שלנו המרכזית). כמה זמן יעבור עד שדורון ואיילה יצאו משדה התעופה בהוואנה אם נוסיף לזה גם את הזמן שחיכינו למזוודות?

א. 24 שעות

ב. יממה

ג. גיהנום

ד. מזל שהנעלם זה הזמן שלקח למזוודות להגיע ולא המזוודות עצמן

ה. כל התשובות נכונות

בין הפותרים נכונה יוגרלו תקליט וסיגר. טוב בואו נתחיל. יצאנו משדה התעופה עם חיוך גדול על הפרצוף שסוף סוף הגענו להוואנה, לקחנו נשימה עמוקה... ומיד נחנקנו מכמות הפיח שנכנסה לנו לריאות. קובה כידוע, נתקעה איי שם בשנות השישים, עם מכוניות משנות השישים שככל הנראה מתדלקים אותן עם פחם, אחרת אין לי הסבר אחר לכמויות הפיח השחור שיוצאות להן מהאגזוזים. מה שכן, סטייל לא חסר להן...

בקובה נהוג להתאכסן בקאסות- בתים של מקומיים שמארחים אותך בבית שלהם תמורת תשלום. בקושי הספקנו להחליף לפיג׳מה והתרסקנו על המיטה. אחרי שינה עמוקה וארוכה קמנו כמו חדשים, רק להיפך- גמורים מעייפות. התלבשנו, אכלנו, יצאנו, נשמנו, נחנקנו (שוב) והתחלנו לשוטט ברחובות הוואנה. העיר מאוד אותנטית ומעניין להסתובב בסמטאות הישנות ופשוט לראות איך פידל קסטרו הצליח לזמבר למקומיים את הצורה עם הקומוניזם הדבילי שלו. מעבר לזה היה לנו חבל ״לבזבז״ את ירח הדבש שלנו בעיר הגדולה, לכן המשימה הראשונה שלנו היתה לקנות כרטיס נסיעה לאוטובוס שיוצא למחרת לויניאלס. הדרך לתחנת האוטובוס היתה יותר מורכבת משחשבנו. אחרי שהסתבכנו בדרך ושאלנו מקומי מה הכיוון, הסתבר שבדיוק גם הוא הולך לאותו כיוון והציע שנלך איתו. חשוב לציין שהקובנים אנשים מאוד טובים ומלאי שמחת חיים (למרות העוני שבו הם חיים). הקובני היה כל כך נחמד ושמח לשמוע שאנחנו מישראל, סיפר לנו שהוא בדיוק בדרך לבית החולים כי הודיעו לו בזמן העבודה שאישתו בדיוק ילדה! כעבור רבע שעה של הליכה, בעוד אנחנו מתעניינים לשלומה של אשתו ומה השם שבחרו לילד, הקובני עצר ליד בית מרקחת. הוא צריך לקנות חיתולים לתינוק ותשמעו איזה קטע, אין עליו כסף בכלל... אולי אנחנו יכולים לעזור לו עם כסף עבור ״חיתולים״? מיד כשהבין שהוא לא יראה מאיתנו שקל הוא שלח אותנו קיבנימט באמצע שומקום והמשיך לדרכו. מה יכולנו לעשות?! אנחנו עדין לא בשלב הזה בחיים שבו אנחנו רוצים להתחיל לקנות חיתולים...

אם כבר מדברים על כסף ולמי שלא בעניינים, אומנם קובה מדינה ענייה, אבל כמו שיכולתם להבין מהסיפור הקצר, הקובנים לא פראיירים. בנוסף למטבע המקומי (פסו) שהם משתמשים בו, שאכן שווה גרושים, הם המציאו מטבע מיוחד לתיירים- קוק. גיאוני! לתיירים אסור לקנות בפסו מקומי וגם אף אחד לא יקח מהם כסף מקומי תמורת משהו. אגב קוק אחד שווה יורו, ככה שקובה ממש לא זולה לתיירים. אם ישראלים חושבים שהם לא פראיירים, שיגיעו לקובה לעשות השתלמות...

בסופו של דבר מצאנו את את עצמנו, קנינו כרטיסים לאוטובוס והמשכנו להסתובב ברחובות הוואנה. תוך כדי הליכה ראינו התקהלות של תיירים ליד באר מקומי. שאלנו מה הקטע, והסבירו לנו ששם ארנסט המינגווי היה נוהג לשבת ולשתות. טוב, מגניב. גם אנחנו עשינו תמונה (כמו כולם) והמשכנו לדרכנו. כעבור מאה מטר נוספים עוד התקהלות, הפעם ליד מסעדה. מה הקטע? ארנסט המינגווי היה נוהג לשבת שם ולאכול... אחרי ההתקהלות השלישית כבר לא טרחנו לעצור ולשאול. היה ברור לנו ששם ארנסט המינגווי נהג לגרד באוזן, במקום ההוא לחטט באף, ובמקום הזה הוא הכי אהב להפליץ. אם המינגווי רק היה יודע כמה כסף הקובנים עושים עליו, הוא בטח היה דורש תמלוגים. כבר ספרתי לכם שהקובנים לא פראיירים?! 

בכל אופן למחרת עלינו על האוטובוס והגענו לויניאלס- עמק ירוק ויפיפה בלב הטבע. אם באופן כללי קצב החיים בקובה הוא בהילוך ראשון, פה חיים ברוורס. הספורט הרשמי פה זה לשבת על כיסא נדנדה במרפסת ולהסתכל על העוברים והשבים. כאן כולם חיים בשלום ובהרמוניה זה עם זה. אנשים, כלבים חתולים, תרנגולות, עזים. אפילו היתושים נחמדים פה ולא מנסים לעקוץ אותך. או שאולי הם פשוט חושבים לעצמם ׳למה לעקוץ מחר מה שאפשר לעקוץ מחרתיים?׳... בכל מקרה הרגשנו קצת לא נעים כלפי היתושים אז החלטנו לא להתמרח בתכשיר שדוחה אותם.

חוץ ממוסיקה, סלסה, מוחיטו, סיגרים ואווירה טובה, אפשר בויניאליס לצאת לאטרקציות וטיולים. אנחנו לקחנו טיול סוסים לראות את שדות הטבק, איך מכינים סיגרים, משם למערה עם נביעה שאפשר להיכנס ולשחות ובעיקר הרבה נופים יפים. בטיול הזה גם היכרנו את איימי- תיירת בריטית צעירה בת עשרים ומשהו שבגילי המופלג אני יכול לקרוא לה צעירה. את איימי מאוד קל לזהות לפי סגנון הדיבור שלה כשכל מילה שנייה שלה זה: ״אווווווווווו...״ בהתחלה זה הסתדר עם מהלך השיחה כשסיפרנו לה שאנחנו בירח דבש (״אווווווווווווו״) או כשסיפרנו לה איך הכרנו (״אוווווווווו״). אבל אז זה המשיך עם דברים לא קשורים, כמו למשל כשאמרנו לה שאנחנו גרים עשרים דקות מתל אביב (״אוווווווווו״), או שאנחנו חייבים ללכת לשירותים (״אווווווווווו״)... ?!?! מה את קשורה חמודה?! אנחנו בסך הכל רוצים לעשות פיפי, אנד ווי אר יוז׳ואלי דואינג איט פיו טיימס א-דאיי, דונט יו?

וזהו לבינתיים. ביום ראשון נצא מויניאלס לטרינידד ושם נאסוף עוד כמה חוויות בשביל שיהיה לנו מה לספר לכם. הסיבה שככל הנראה אתם לא תזכו לראות תמונות של כל היופי הזה של קובה (לפחות עד שנגיע למקסיקו), היא שאינטרנט פה זה מצרך נדיר. ואם כבר יש, אז הוא יקר מאוד ואיטי. אז תכנסו גם אתם לקצב החיים הקובני ותזדיינו בסבלנות בבקשה.

שלכם, דורון.